Daf 77a
לְשֵׁם עֵצִים
וְהָא אִיכָּא שִׁירַיִים דְּבָעֵי מֵי[כְ]לִינְהוּ וְאִיכָּא הָךְ פּוּרְתָּא דְּלָא קָמֵיץ עִילָּוֵיהּ דְּפָרֵיק לֵיהּ
Rachi (non traduit)
דפריק ליה. ואומר אם אינו מצורע הלוג נדבה הרי מה שהוספתי שלא לצורך מחולל על מעות הללו דכלי שרת אין מקדשים אלא מדעת וזה לא נתנו לתוך הלוג ע''מ שיקדשנו הלוג אם אינו מצורע לפיכך יש לו פדיון:
שיריים. הך פורתא מה שהוסיף אחר קמיצה ודלמא נדבה הוה ולא שרי להו מתנות המצורע אלא קמיצה קא שרי להו:
דְּפָרֵיק לֵיהּ הֵיכָא אִי גַּוַּואי קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה אִי אַבָּרַאי אִיפְּסִיל לֵיהּ בְּיוֹצֵא לְעוֹלָם גַּוַּואי חוּלִּין מִמֵּילָא הָוַיִין
Rachi (non traduit)
קא מעייל חולין. כשהוא פודהו ומוציאו לחולין נמצא אותו שמן של חולין בעזרה:
איפסיל ליה. כל הלוג ביוצא דהא קדש קדשים הוא כמנחה ואי קשיא למה לי כולי האי דקמיץ ברישא והדר מוסיף עליה ואיכא לאקשויי כל הני ליעבד ברישא כל צרכי מצורע והדר נימלייהו וניקמוץ וניקטר ולא בעי למיפרקיה איכא לתרוצי מאחר שהקדישו למזבח אין יכול לשנותו לצרכי מצורע שמא אינו מצורע והלוג של מזבח נמצא מאבד קדשי מזבח בידים הלכך קמיץ ברישא לצורך גבוה ואי נמי מצורע הוא לא מפסיד מידי דהדר ממלי ליה כדאמרן:
Tossefoth (non traduit)
וחולין ממילא הואי. וכי האי גוונא משני בפ' התכלת (מנחות דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות דשתים מהן נאכלות ע''י פדיון וכי האי גוונא משני בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) גבי ביכורים דמקדיש להו ותימה דבפרק התודה (מנחות דף פ:) גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה ופריך ולייתי לחם ולימא אי הך קמייתא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין ומשני וכי מכניסין חולין בעזרה והשתא אמאי לא מקדש להו והדר פריק להו וכן בפ' הזרוע (חולין דף קל.) דקאמר טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגואי קמעייל חולין בעזרה אמאי ליקדשינהו והדר ליפרקינהו ומיהו התם ניחא דמקרא קא דריש וזה לא חייבה תורה אבל עוד קשה בפרק בתרא דמנחות (דף קד:) גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון דברי חכמים רבי אומר כו' וקאמר דפליגי במותר להכניס חולין לעזרה דרבי סבר דאסור להכניס חולין לעזרה ואסור לערב חובה בנדבה והשתא ליקדשינהו קדושת דמים והדר לפרקינהו וי''ל דגבי תודה לא בעי למימר דמקדישה ופריק גזירה שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפ' בתרא (גז''ש) שיש שם שיעור מנחה אתי למימר שיש לה פדיון אבל הכא דליכא שיעורא ידעי דהא דיש לה פדיון משום דאין לה שיעור לכך אין קדוש קדושת הגוף וכן בביכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין ביכורים נפדין כתרומות ומעשרות דהשתא נמי לאחר פדיון אין נאכלין אלא לכהנים וליכא למיטעי מידי וכן בההיא דהתכלת (שם דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ובלחמי תודה דלא קדשי אלא ארבעים ואין להקשות הנך שיריים דהכא דליפרקינהו לשם עצים חדא דרחמנא אמר דליכלינהו למצוה ועוד דלא שרינן לשם עצים אלא בדבר שנתערב במידי דבר הקרבה כגון איברי עולה באיברי חטאת:
וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן תַּקּוֹנֵי גַּבְרָא שָׁאנֵי
Rachi (non traduit)
והאמר רבי שמעון אין מתנדבין שמן. לקמן בפ' כל התדיר (זבחים דף צא.) והיכי אמרת לר''ש לוג זה יהא נדבה:
Tossefoth (non traduit)
תקוני גברא שאני. תימה אי דאורייתא קאמר ר''ש אין מתנדבין שמן היכי שרי משום תקוני גברא ועוד כיון דאין מתנדבין חולין גמורין הוו:
יָתֵיב רַב רְחוּמִי קַמֵּיהּ רָבִינָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא וְנֵימָא אָשָׁם זֶה יְהֵא אָשָׁם תָּלוּי
Rachi (non traduit)
ונימא אם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי. לכפר על ספק עבירה שבידו כר''א דאמר בכריתות (דף כה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא והכי שפיר טפי שזמן אחד לאכילת כל האשמות ולא מביא קדשים לבית הפסול:
שְׁמַע מִינַּהּ מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דְּאָמַר אֵין מִתְנַדְּבִין אָשָׁם תָּלוּי אֲמַר לֵיהּ תּוֹרָה תּוֹרָה אִימְּרֵי בְּדִיכְרֵי מִיחַלְּפִי לָךְ
Rachi (non traduit)
תורה תורה. כלומר היכן היא תורה של אדם גדול כמותך:
אימרי בדיכרי קא מחלפין לך. כבש בן שנתו מיחלף לך באיל בן שתי שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא איל בן שתי שנים:
Tossefoth (non traduit)
מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' שמעון הוא. וההוא דקדושין (דף נה.) דבהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר דמשמע התם דאי אישתכח בן שתי שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צריך לומר דפליגא אדר' אליעזר דאי מתנדבין לייתי בהמה וליתני באשם תלוי:
מַתְנִי' אֵיבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵיבְרֵי עוֹלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִתֵּן לְמַעְלָה וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְּמַעְלָה כְּאִילּוּ הֵן עֵצִים וַחֲכָמִים אוֹמְרִים תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה
Rachi (non traduit)
מתני' יתן למעלה. על המזבח:
ורואה אני את בשר חטאת. שהוא בבל תקטירו כאילו הן עצים דכיון דלא להקטרה מכוין שרי:
ויצאו לבית השריפה. דלית להו רואין וקעבר בכל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו שכבר אימוריו קרבו ונעשה הבשר שיריים:
גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר קְרָא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשֵׁם עֵצִים
Rachi (non traduit)
גמ' ואל המזבח לא יעלו. בתר לא תקטירו ממנו דדרשינן מיניה כל שממנו לאישים כתיב:
וְרַבָּנַן מִיעֵט רַחֲמָנָא אֹתָם אוֹתָם הוּא דְּאִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשֵׁם עֵצִים אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא
Rachi (non traduit)
אבל מידי אחרינא לא. אכל שממנו לאישים דנפיק מסיפיה דקרא קמא לא קאי:
אותם. ברישא דקרא כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואשאור ודבש קאי כדפרישית לעיל מה יש לך להביא מהן שתי הלחם מן השאור שהיא ראשית לכל המנחות וביכורים מן הדבש ואל המזבח לא יעלו וגו' אבל אתה מעלה לשם עצים:
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹתָם הוּא דְּרַבַּאי לָךְ כֶּבֶשׁ כְּמִזְבֵּחַ אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינֵי לָא
Rachi (non traduit)
ורבי אליעזר. להכי כתיב אותם למעוטי אשאור ודבש למעוטי שיריים מאזהרת אל המזבח לא יעלו דמרבינן מיניה כבש כמזבח כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא מזבח כבש מניין תלמוד לומר אל המזבח:
Tossefoth (non traduit)
ורבי אליעזר אותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח אבל מידי אחריני לא. וא''ת מה סברא היא זו לר' אליעזר דאותם לא קאי אכולהו ולריח ניחוח דבתריה קאי אכולהו אפי' אשיריים ויש לומר משום דלא מסתבר ליה טעמא לר' אליעזר להחמיר בשיריים טפי משאור ודבש ודרשא דכבש כמזבח חומרא היא ולא קאי אלא אשאור ודבש דחמיר:
וְרַבָּנַן תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ
Rachi (non traduit)
ורבנן תרתי שמעינן מינה. דמיעוטא דאותם אכל מאי דכתיב בהדא קרא קאי [וכי] היכי דממעט שיריים מאיסורא דריבויא דכבש כמזבח ממעט להו נמי מהיתירא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא:
Tossefoth (non traduit)
ורבנן תרתי שמעת מינה. הך סוגיא כרבי אלעזר דאמר בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז:) המעלה מכולן ע''ג הכבש פטור ור' יוחנן מחייב התם והא דקאמר התם ור' יוחנן האי אותם מאי עביד ליה הוה ליה למימר דאיצטריך לכדדרשינן הכא רבנן אבל ניחא ליה לשנויי אפי' כר' אליעזר ועוד בכמה מקומות סוגיא דשמעתא כוותיה לעיל דמשני דמסיק לשם עצים ובפרק (שני) דמנחות (דף כ.):
דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים עַל אֵיבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵיבְרֵי עוֹלָה שֶׁיִּקְרְבוּ בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ
Rachi (non traduit)
מתני'. דקתני [דבבשר] חטאת פליגי רבנן וקתני נמי איברים בבעלי מומין לר' אליעזר לא קרב אלא אם כן קרב אחד מהן קודם שנמלך דלאו כי האי תנא:
עַל מָה נֶחְלְקוּ עַל אֵיבְרֵי עוֹלָה תְּמִימָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵיבְרֵי בַּעֲלַת מוּם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִקְרְבוּ וְרוֹאֶה אֲנִי לְמַעְלָה כְּאִילּוּ הֵן עֵצִים וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִקְרְבוּ
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי שְׁנָא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע דְּלָא חֲזוּ בַּעֲלַת מוּם נָמֵי לָא חֲזֵי
for fuel. (1) But there is the residue which is to be eaten, whereas we have this little more on whose account no fistful was taken? (2) — He redeems it. (3) Where does he redeem it? If within [the Temple court], then he brings hullin into the Temple court? (4) If without, it becomes unfit through having gone out? (5) — In truth, [he redeems it] within, but it is hullin automatically. (6) Yet surely R. Simeon said: You cannot bring oil as a votive offering? — The repair of a man is different. (7) R. Rehumi sat before Rabina, and stated in the name of R. Huna b. Tahlifa: Yet let him declare: (8) Let this guilt-offering be a suspensive guilt-offering? (9) You may infer from this (10) that the Tanna who disagrees with R. Eliezer and maintains that you cannot bring a suspensive guilt-offering votively is R. Simeon. Said he [Rabina] to him [R. Rehumi] Torah! Torah! (11) You have confused lambs with rams! (12) MISHNAH. IF THE LIMBS OF A SINOFFERING WERE MIXED UP WITH THOSE OF A BURNT-OFFERING, R. ELIEZER SAID: HE MUST PLACE [THEM ALL] ON THE TOP [OF THE ALTAR], AND (11) REGARD THE FLESH OF THE SIN-OFFERING ON TOP AS THOUGH IT WERE WOOD. (13) BUT THE SAGES MAINTAIN: THEY MUST BECOME DISFIGURED, AND THEN GO OUT TO THE PLACE OF BURNING. (14) GEMARA. What is R. Eliezer's reason? — Scripture saith, But they shall not come up for a sweet savor on the altar: (15) ‘for a sweet savor’ you may not take it up [on the altar], but you may take it up as wood. And the Rabbis? (16) — The Divine Law expressed a limitation [in the word] ‘them’: ‘them’ you may not bring up [for a sweet savor] but only as wood; but not anything else. (17) And R. Eliezer? — Only [in respect of] ‘them’ have I included the ascent, making it like the altar, but not [in respect of] anything else. (18) And the Rabbis? (19) — You may infer both things from it. (20) Our Mishnah does not agree with the following Tanna. For it was taught: R. Judah said: R. Eliezer and the Sages had no controversy about the limbs of a sin-offering which were mixed up with the limbs of a burnt-offering, [both agreeing] that they must be offered up; [if mixed up] with the limbs of a roba’ or a nirba’, (21) [both agree] that they must not be offered. Wherein do they differ? About the limbs of an unblemished burntoffering which were mixed up with the limbs of a blemished [one]: there R. Eliezer maintains [that] they must be offered up [on the altar], and I regard the flesh of the blemished animal on top as mere wood; while the Sages say: They must not be offered up. Now [according to] R. Eliezer, why are roba’ and nirba’ different: [presumably] because they are not eligible? A blemished animal too is not eligible?

(1). These things which may not be taken up on the altar for ritual burning may be taken up as fuel.
(2). It may be a votive offering, of which a fistful must be taken for the altar, and only in virtue thereof is the rest permitted. Here he added a little after the fistful was taken, and so it was not permitted thereby. As it is mixed up with the rest, all is forbidden.
(3). He declares: ‘If he was not a leper, and this log is a votive offering, let the additional oil’ (which was not necessary for a votive offering) ‘be redeemed by this money.’
(4). As soon as he redeems it, it is hullin, and in the Temple court, whereas hullin may not be brought into the Temple court.
(5). The whole log, for it ranks as most holy, which becomes unfit when taken without.
(6). He does not actually bring hullin into the Temple court.
(7). It is permitted here, as there is no other way out.
(8). If he was not a leper.
(9). To atone for a sin doubtfully committed. For R. Eliezer holds that such can be offered voluntarily, since every man stands in doubt whether he has sinned or not. This is preferable to declaring it a peace-offering, as the former too may only be eaten one day, and so we would not reduce the time permitted for consumption, (10) Since R. Simeon does not adopt this expedient.
(11). Where is your learning?
(12). A leper's guilt-offering must be a year old lamb, whereas a suspensive guilt-offering must be a two year old ram.
(13). It cannot be ritually burnt, but it can be regarded merely as fuel.
(14). They must be kept until they no longer look like flesh and then be taken out and burnt where all unfit flesh is burnt. But they cannot be regarded and treated simply as fuel.
(15). Lev. II, 22. As stated supra 76b, this means that no sacrifice may be ritually burnt (haktarah) on the altar after a portion thereof has already been so burnt.
(16). How do they rebut this?
(17). The two verses (ibid. 11, 12) read: No mealoffering, which ye shall bring unto the Lord, shall be made with leaven; for all leaven and all honey, ye shall not make smoke of it as an offering made by fire unto the Lord (lit. translation). As an offering of first-fruits ye may bring them unto the Lord; but they shall not come up for a sweet savor on the altar. Now, as stated supra 76b, the first verse is interpreted to mean that the ritual burning on the altar of anything whose haktarah was already done is forbidden, This is learnt from the apparently superfluous ‘of it’, and is made to include sacrifices in general, and not particularly honey or leavened bread. The second verse nevertheless teaches that they can be burnt simply as fuel. The Rabbis hold that ‘them’ in the second verse is a limitation: only those things enumerated in the preceding verse, viz., honey and leavened bread may not come up ‘for a sweet savor’ yet may come up as fuel; other things, however, which may not come up (as deduced from ‘of it’), may not come up at all.
(18). From the words, but they may not come up... to (lit. translation, not on as E.V.) the altar it is inferred that they may not even be placed on the ascent. R. Eliezer holds that ‘them’ teaches that only leavened bread and honey are so forbidden, but nothing else.
(19). Whence do they know this?
(20). The limitation of ‘them’ applies to everything that is implied in that verse; hence, as it teaches that things other than honey or leavened bread may not be brought up even as fuel, so it also teaches that they are not included in the interdict of the ascent.
(21). V. supra 71a.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source